איך מדברים עם ילדים על מלחמה ועל אירועים קשים
ילדים יודעים בדרך כלל יותר ממה שהמבוגרים מעריכים. הם שומעים שיחות, רואים כותרות וקולטים שינוי במצב הרוח בבית. כשלא מדברים איתם, הדמיון ממלא את החסר, לרוב בצורה מפחידה יותר מהמציאות. מה שעוזר הוא מידע אמיתי וקצר שמותאם לגיל, יחד עם מסר ברור על מה שהמבוגרים עושים כדי לשמור עליהם.
להתחיל משאלה, לא מהסבר
לפני שמסבירים, כדאי לברר מה הילד כבר יודע ומה מדאיג אותו: "מה שמעת על מה שקורה?", "מה הכי מעסיק אותך?". לפעמים מתברר שהשאלה של הילד קטנה ומעשית הרבה יותר ממה שחששנו, למשל אם הכלב יבוא איתנו לממ"ד. לפעמים מתגלה מידע שגוי שצריך לתקן. בשני המקרים התשובה נבנית סביב מה שהילד צריך, ולא סביב מה שאנחנו חושבים שצריך לומר.
מה מתאים לכל גיל
| גיל | מה הילד מבין | מה עוזר |
|---|---|---|
| גן (3 עד 6) | מתקשה להבחין בין כאן לשם ובין עכשיו לאז; סרטון שרואים שוב עלול להיתפס כאירוע חדש | משפטים קצרים, קרבה גופנית, שגרה צפויה, משחק וציור |
| יסודי (7 עד 11) | מבין סיבה ותוצאה, שואל על הוגנות, על מוות ועל ביטחון המשפחה | תשובות עובדתיות ופשוטות, תוכנית ברורה למקרה אזעקה, תפקיד קטן בה |
| מתבגרים (12 ומעלה) | חשופים לתכנים קשים ברשתות, עסוקים בצדק, בשייכות ובעתיד | שיחה בגובה העיניים, כבוד לדעה שלהם, דרכים לתרום ולפעול |
להגיד אמת, בלי להבטיח מה שלא בשליטתנו
הבטחה כמו "לא תהיה יותר אזעקה" מרגיעה לרגע, אבל נשברת באזעקה הבאה, ויחד איתה גם האמון. ניסוח מדויק יותר מעביר את המסר שהילד צריך באמת: "יש הרבה מבוגרים שתפקידם לשמור עלינו", "אנחנו יודעים בדיוק מה עושים כשיש אזעקה", "אני כאן, ואתה יכול לשאול אותי כל שאלה". זה בסדר גם לומר "אני לא יודעת, אבל אברר ואספר לך".
גם רגשות של הורים אפשר לשתף במינון מדוד: "גם אני עצובה ממה שקרה, ואני מסתדרת". ילד שרואה הורה עצוב אבל מתפקד לומד שאפשר לשאת רגשות קשים. מה שמבלבל ילדים הוא פער בין מה שהם רואים לבין מה שאומרים להם, למשל אמא בוכה שאומרת "הכול בסדר".
מסכים וחדשות בבית
אצל מבוגרים נמצא קשר בין שעות רבות של צפייה בסיקור אירועי טרור לבין מצוקה גבוהה יותר (פירוט במאמר על 7 באוקטובר). ילדים צעירים פגיעים עוד יותר, כי אין להם את הכלים לשים את התמונות בהקשר. המלצה מעשית: לצפות בחדשות רק כשהילדים אינם בחדר. עם מתבגרים עדיף לשוחח על מה שראו ברשתות במקום לנסות למנוע הכול. סרטון שכבר נצפה קל יותר לעבד כשיש מבוגר שאפשר לשאול אותו עליו.
שאלות שחוזרות, משחק שחוזר
ילדים צעירים שואלים לעיתים את אותה שאלה שוב ושוב, או משחקים "אזעקה" ו"מלחמה". רוב הזמן זו דרכם לעכל מידע קשה ולבדוק שהתשובה עדיין אותה תשובה. אפשר להצטרף למשחק ולהכניס בו סוף של הגנה: הבובה נכנסת לממ"ד, מגיע מישהו שעוזר, כולם יוצאים. משחק שנתקע במשך שבועות רבים באותה סצנה בלי הקלה הוא סימן לבדוק לעומק.
ההורה הוא גורם מגן מרכזי
סקירה רחבה של מחקרים על ילדים במצבי אסון, מלחמה וטרור מצאה שהתפקוד של המבוגרים המטפלים הוא מהגורמים המשמעותיים ביותר בחוסן של הילדים. במילים פשוטות: הטיפול בעצמכם הוא חלק מהטיפול בילדים. שינה, עזרה מבן הזוג או מסבא וסבתא ומקום שבו אתם יכולים להוריד את העומס שלכם משפיעים לטובה גם עליהם.
מתי שיחה בבית לא מספיקה
רוב הילדים מסתגלים עם הזמן, כשיש סביבם מבוגרים זמינים. כאשר שינויים בהתנהגות, בשינה או במשחק נמשכים שבועות רבים ופוגעים ביום־יום, כדאי לפנות להערכה. רשימת הסימנים המלאה מופיעה במאמר על TF-CBT ועל חרדות שאינן קשורות למלחמה אפשר לקרוא בעמוד חרדה אצל ילדים.
הדרכת הורים
לעיתים הצעד הנכון הוא שיחה של ההורים בלבד, בלי להביא את הילד. במפגשי הדרכה אנחנו מנסחים יחד מה לומר, מתכננים שגרה מותאמת ומחליטים אם יש צורך בטיפול ישיר בילד. אשמח לעזור בכך בקליניקה בלהבים.
רוצים לדבר על זה?
אפשר לקבוע שיחת היכרות קצרה, להבין יחד מה קורה עכשיו ולבדוק איזה צעד מתאים לכם.
מקורות
- Masten, A. S., & Narayan, A. J. (2012). Child development in the context of disaster, war, and terrorism: Pathways of risk and resilience. Annual Review of Psychology, 63, 227–257. סקירה.
- World Health Organization et al. (2011). Psychological First Aid: Guide for Field Workers, פרק על ילדים. who.int
- Holman, E. A., Garfin, D. R., & Silver, R. C. (2014). PNAS, 111(1), 93–98. PMC3890785