אחרי 7 באוקטובר: כשהטראומה לא נגמרת
המתקפה של 7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה אחריה יצרו סוג שונה של טראומה. לא אירוע אחד שהסתיים, אלא רצף של אובדן, חטופים, פינוי, אזעקות ומשפחות שחיו חודשים בהמתנה. רוב המודלים של פוסט טראומה יוצאים מהנחה שהסכנה נמצאת מאחורינו. כאן היא לא תמיד מאחורינו, וזה משנה גם את הדרך שבה נכון לטפל.
מה המחקר הישראלי מצא בשבועות שאחרי
מחקר ארצי של המרכז האקדמי רופין ואוניברסיטת קולומביה עקב אחרי מדגם של 710 מבוגרים שנשאלו על מצבם הרגשי שישה עד שבעה שבועות לפני המתקפה, ושוב חמישה עד שישה שבועות אחריה. אחרי המתקפה דיווחו 29% על תסמינים התואמים פוסט טראומה אפשרית, 42% על תסמיני דיכאון ו־44% על תסמיני חרדה מוכללת, כמעט פי שניים מהשיעורים שנמדדו אצל אותם אנשים חודשיים קודם לכן.
כדאי לקרוא את המספרים בזהירות. מדובר בשאלוני דיווח עצמי ולא באבחנות, והמדידה נעשתה בשלב מוקדם, שבו חלק גדול מהתגובות עדיין צפויות לשכוך. הממצא החשוב הוא שהמצוקה הייתה רחבה ושהיא פגעה גם במי שלא היה קרוב פיזית לאירועים. מי שמרגיש שמשהו בו השתנה מאז אותו יום אינו לבד.
טראומה מתמשכת: כשהאיום עדיין קיים
חוקרות מדרום אפריקה הציעו את המושג "דחק טראומטי מתמשך" (Continuous Traumatic Stress) כדי לתאר חיים תחת איום ממשי ומתמשך. בישראל תוארו תגובות דומות אצל תושבי שדרות בשנים של ירי רקטות קבוע. המשותף לתיאורים האלה: חלק מהדריכות אינו תסמין, אלא תגובה מותאמת לסביבה שבאמת אינה בטוחה לגמרי.
לכן המטרה בטיפול אינה לשכנע אדם שהכול בסדר. המטרה היא לכייל את מערכת האזעקה: להבחין בין זהירות שמשרתת את הביטחון לבין דריכות שמשתלטת על כל שעות היום. ריצה למרחב המוגן בזמן אזעקה היא התנהגות נכונה. בדיקה של אפליקציית ההתראות עשרות פעמים בשעה, בתקופה שקטה, היא כבר סימן שהמערכת פועלת במלוא העוצמה בלי צורך. העבודה הטיפולית עוסקת בהבחנה הזו, ולא במחיקת הפחד.
כשהפגיעה היא של קהילה שלמה
ביישובי העוטף הפגיעה לא הייתה רק באנשים, אלא במרקם שלם: בתים, שכנים, מסגרות חינוך ושגרה. משפחות שפונו איבדו במקביל את המקום שבו הן נרגעות בדרך כלל. במצבים כאלה הקהילה היא גם משאב מרכזי: קשר עם אנשים שעברו את אותו דבר מקטין בדידות, ותחושת שייכות היא אחד הגורמים המגנים המבוססים בספרות (הרחבה במאמר על עזרה ראשונה נפשית).
בתוך המשפחה קורה תהליך מקביל. ילדים קוראים את מצב הרוח של ההורים הרבה לפני שהם מבינים מילים, והורים שמתמודדים עם המצוקה של עצמם נדרשים במקביל להחזיק את הילדים. על השיחה עם ילדים אני כותבת במאמר נפרד, כי היא ראויה לתשומת לב מלאה.
החשיפה דרך המסך
חלק גדול מהארץ פגש את 7 באוקטובר דרך סרטונים, חלקם קשים מאוד. מחקר שנערך בארצות הברית אחרי הפיגוע במרתון בוסטון מצא שמי שצפה שש שעות ביום ויותר בסיקור התקשורתי בשבוע שאחריו דיווח על רמת דחק חריף גבוהה יותר מזו של אנשים שנכחו במקום בעצמם. זה מחקר מתאמי, ולכן אינו מוכיח שהצפייה גרמה למצוקה, אבל הוא מספיק כדי להתייחס למסך כמקור חשיפה משמעותי.
בפועל זה אומר לבחור מתי מתעדכנים במקום להיות מחוברים כל הזמן, להימנע מסרטונים גרפיים ולשמור את השעה שלפני השינה נקייה מחדשות. להישאר מעודכנים זה לגיטימי וחשוב. צפייה חוזרת באותם סרטונים אינה מוסיפה מידע.
אובדן שאין לו סוף ברור ואשמת שורד
משפחות חטופים חיו חודשים במצב שהחוקרת פולין בוס כינתה "אובדן עמום" (Ambiguous Loss): אדם אהוב נעדר פיזית אבל נוכח במחשבה בכל רגע, בלי ודאות ובלי טקס שמאפשר להתאבל. הקושי כאן אינו כשל בהתמודדות, אלא תוצאה של מצב שאין בו סגירה.
שורדים רבים מתארים אשמה על כך שנשארו בחיים, או על מה שלא עשו. בטיפול CBT בוחנים את המחשבות האלה בעדינות: מה באמת היה ידוע ואפשרי באותה דקה, לעומת מה שידוע רק בדיעבד. המטרה אינה להעלים את הכאב, אלא להפריד בינו לבין אחריות שאינה שלך. אבל שאינו מרפה אחרי שנה ומעלה ופוגע קשות בתפקוד מוגדר היום כהפרעת אבל ממושך (DSM-5-TR), וגם לה יש טיפול ייעודי.
מה מסייע לאורך זמן
- שגרה מינימלית וקבועה: שעות שינה, ארוחות ותנועה. לא שגרה מלאה, אלא עוגנים קטנים שחוזרים כל יום.
- פעולה בעלת משמעות: התנדבות, עזרה לשכנים, חזרה הדרגתית לעבודה. תחושת השפעה היא משקל נגד לחוסר האונים.
- קשר עם אנשים: גם כשאין כוח לדבר על מה שקרה. לעיתים קפה עם חברה מספיק.
- פנייה לעזרה בזמן: כשהתסמינים נמשכים ופוגעים בתפקוד. הסימנים מפורטים במאמר על טראומה ופוסט טראומה.
מהעבודה שלי מאז אותו יום
מאז ה־7 באוקטובר אני מלווה משפחות, מבוגרים, בני נוער וילדים שמתמודדים עם השלכות האירועים, במסגרת חוסן שער הנגב ביישובי העוטף ובקליניקה הפרטית שלי בלהבים. על הדרך שבה CBT עוזר להחזיר תחושת שליטה אפשר לקרוא בעמוד טיפול CBT בלהבים.
מי שמרגיש שהוא עדיין שם, בתוך אותו בוקר, מוזמן לפנות אליי לשיחה ראשונית, בלי התחייבות.
רוצים לדבר על זה?
אפשר לקבוע שיחת היכרות קצרה, להבין יחד מה קורה עכשיו ולבדוק איזה צעד מתאים לכם.
מקורות
- Levi-Belz, Y., Groweiss, Y., Blank, C., & Neria, Y. (2024). PTSD, depression, and anxiety after the October 7, 2023 attack in Israel: a nationwide prospective study. eClinicalMedicine, 68, 102418. מחקר עוקבה ארצי. תקציר המחקר, קולומביה
- Eagle, G., & Kaminer, D. (2013). Continuous traumatic stress: Expanding the lexicon of traumatic stress. Peace and Conflict, 19(2), 85–99. מאמר מושגי.
- Diamond, G. M., Lipsitz, J. D., Fajerman, Z., & Rozenblat, O. (2010). Ongoing traumatic stress response (OTSR) in Sderot, Israel. Professional Psychology: Research and Practice, 41(1), 19–25. תיאור קליני.
- Holman, E. A., Garfin, D. R., & Silver, R. C. (2014). Media's role in broadcasting acute stress following the Boston Marathon bombings. PNAS, 111(1), 93–98. PMC3890785. מחקר מתאמי.
- Boss, P. (1999). Ambiguous Loss: Learning to Live with Unresolved Grief. Harvard University Press.
- American Psychiatric Association. (2022). DSM-5-TR. הפרעת אבל ממושך.