טראומה ופוסט טראומה: מתי תגובה טבעית הופכת להפרעה
אחרי אירוע מאיים, רוב האנשים חווים זיכרונות שחוזרים בלי הזמנה, קושי להירדם, דריכות ותחושה שמשהו בעולם השתנה. אלה תגובות טבעיות של מערכת שנועדה לשמור עלינו, ואצל רובנו הן נחלשות בהדרגה בשבועות ובחודשים שאחרי האירוע. כשהתסמינים נמשכים יותר מחודש, אינם מרפים ופוגעים בשגרה, ייתכן שמדובר בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), מצב שיש לו טיפולים יעילים ומבוססי מחקר.
מה נחשב אירוע טראומטי
בשפה המקצועית, אירוע טראומטי הוא חשיפה למוות, לפגיעה גופנית חמורה או לאלימות מינית, או לאיום ממשי באחד מהם. החשיפה יכולה להיות ישירה, דרך עדות למה שקרה לאחר, דרך ידיעה שאדם קרוב נפגע באלימות או בתאונה, או דרך חשיפה חוזרת לפרטים קשים במסגרת עבודה, כמו אצל צוותי הצלה וחירום. זו ההגדרה של מדריך האבחנות האמריקאי (DSM-5).
חשוב לדייק: גם פרידה, פיטורים או משבר משפחתי יכולים להכאיב מאוד ולהשאיר סימנים עמוקים. הם אינם עונים להגדרה האבחנתית של טראומה, אבל המצוקה שהם יוצרים אמיתית לא פחות, וגם היא ראויה להתייחסות ולטיפול.
התגובה בשבועות הראשונים: רוב האנשים מחלימים
בימים שאחרי אירוע קשה, הגוף והנפש עדיין פועלים במצב חירום. מערכת הפחד למדה שמקום, ריח, קול או שעה ביום קשורים לסכנה, והיא ממשיכה להזהיר גם כשהסכנה חלפה. לכן תגובות כמו בהלה מרעש, חלומות רעים או צורך לבדוק שוב ושוב שהילדים בבית הן חלק צפוי מההתמודדות, ולא סימן לחולשה.
המחקר מראה עד כמה התגובה הזו שכיחה וגם עד כמה היא נוטה לחלוף. במחקר מעקב מוקדם בקרב נפגעות תקיפה מינית, כ־94% עמדו בקריטריונים של תסמיני פוסט טראומה כשבועיים אחרי התקיפה, ושלושה חודשים אחריה השיעור ירד לכ־47%. סקירה סטטיסטית רחבה של מחקרי מסלולים אחרי אירועים טראומטיים מצאה ש־65.7% מהאנשים שומרים על תפקוד יציב לאורך זמן (מסלול חוסן), 20.8% חווים תסמינים משמעותיים שמתאוששים בהדרגה, 10.6% מפתחים תסמינים כרוניים, ו־8.9% מגיבים בתסמינים שמחמירים רק בשלב מאוחר יותר.
המשמעות המעשית כפולה. מצד אחד, אין סיבה להיבהל מתגובה חריפה בשבועות הראשונים. מצד שני, כדאי לעקוב אחריה, כי אצל חלק מהאנשים היא לא דועכת מעצמה.
ארבעת סוגי התסמינים של פוסט טראומה
אבחנה של PTSD נשענת על ארבע קבוצות של תסמינים, שנמשכים יותר מחודש וגורמים למצוקה או לפגיעה בתפקוד:
- חודרנות: זיכרונות מציפים שמגיעים בלי שליטה, סיוטים, רגעים שבהם מרגישים כאילו האירוע מתרחש שוב (פלשבק) ותגובה גופנית חזקה לתזכורות.
- הימנעות: מאמץ לא לחשוב, לא לדבר ולא להגיע למקומות או לאנשים שמזכירים את מה שקרה.
- שינויים שליליים במחשבות ובמצב הרוח: אשמה, בושה, תחושה שהעולם מסוכן לגמרי או שאי אפשר לסמוך על אף אחד, ניתוק מאנשים קרובים וקושי להרגיש שמחה.
- עוררות ודריכות: בהלה מרעשים, עצבנות, קושי להתרכז, סריקה מתמדת של הסביבה וקשיי שינה.
כשהתסמינים מופיעים בין שלושה ימים לחודש אחרי האירוע ופוגעים בתפקוד, מדברים על הפרעת דחק חריפה (ASD). האבחנה עצמה נעשית רק בידי איש מקצוע, אחרי שיחה מעמיקה, ולא על סמך רשימה או שאלון ברשת.
למה ההימנעות מחזיקה את הטראומה בחיים
המודל הקוגניטיבי של פוסט טראומה מסביר מדוע אצל חלק מהאנשים התסמינים לא דועכים. לפי המודל, זיכרון האירוע נשמר באופן מקוטע ולא "מתויק" בעבר, ולכן תזכורות קטנות מפעילות אותו כאילו הסכנה מתרחשת עכשיו. במקביל מתגבשות מסקנות כמו "אני לא בטוח בשום מקום" או "זה קרה בגללי", שמחזקות את תחושת האיום.
ההימנעות נותנת הקלה מיידית, אבל היא גובה מחיר: היא מונעת מהמוח ללמוד שהמצב השתנה. דוגמה היפותטית: אדם שהיה ליד צומת בזמן אירוע ירי מתחיל לנסוע בדרך עוקפת. בהתחלה זה נראה סביר. אחרי כמה חודשים הוא נמנע גם מצמתים אחרים, מנסיעה בשעות החשכה ומשיחות על האירוע, והעולם שלו הולך ומצטמצם. הטיפול אינו דוחף אותו בבת אחת חזרה לצומת. הוא בונה בהדרגה ובקצב שלו, את היכולת לפגוש שוב את מה שנמנע ממנו.
מה משפיע על הסיכון להתפתחות פוסט טראומה
סקירה מקיפה של גורמי סיכון מצאה שגורמים שפועלים בזמן האירוע ואחריו משפיעים יותר מגורמים שקדמו לו. בין המשמעותיים שבהם: חומרת האירוע, היעדר תמיכה חברתית אחריו ולחצים נוספים בחודשים שלאחר מכן. כלומר, הסביבה שאדם חוזר אליה, האנשים שסביבו והאפשרות לחזור לשגרה בטוחה משפיעים באופן ממשי על ההחלמה.
פוסט טראומה איננה עדות לחולשה או לפגם באופי. היא מצב שיכול להתפתח אצל כל אדם, בכל גיל, ובמיוחד כשהאירוע קיצוני, ממושך או חוזר.
מתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית
ההנחיות הבריטיות לטיפול בפוסט טראומה (NICE) ממליצות על מעקב פעיל בשבועות הראשונים, ולא על טיפול שגרתי לכל מי שנחשף. מומלץ לפנות לאיש או לאשת מקצוע כאשר:
- עבר יותר מחודש, והתסמינים אינם נחלשים או אף מתחזקים.
- קשה לתפקד בעבודה, בלימודים, בזוגיות או בהורות.
- ההימנעות מצמצמת את החיים: מפסיקים לצאת, לנהוג או לפגוש אנשים.
- יש שימוש מוגבר באלכוהול, בכדורי שינה או בחומרים אחרים כדי "לכבות" את התחושות.
אם עולות מחשבות על פגיעה עצמית או על כך שאין טעם לחיות, אין לחכות: אפשר לפנות לער"ן בטלפון 1201, למוקד מד"א 101 או לחדר מיון.
איך אני עובדת עם טראומה
בעבודה עם טראומה אני מתחילה מביטחון ומיציבות. לפני שנוגעים בזיכרון עצמו, אנחנו לומדים להכיר את התגובות של הגוף, בונים כלים לוויסות ומחזקים את המשאבים שכבר קיימים. משם ובקצב שמתאים למטופל או למטופלת, אני משלבת כלים של טיפול CBT ממוקד טראומה ומקום לעיבוד רגשי של החוויה. את ההבדלים בין גישות הטיפול המוכחות אני מפרטת במאמר על טיפול בפוסט טראומה במבוגרים ועל טיפול בילדים במאמר על TF-CBT.
הקליניקה שלי נמצאת בלהבים, ואני מטפלת בילדים, בבני נוער ובמבוגרים. אם משהו כאן מתאר את מה שאתם חווים, אשמח לשיחה ראשונית שבה נבדוק יחד מה יכול לעזור.
שאלות נוספות
האם פוסט טראומה יכולה להופיע שנים אחרי האירוע? כן. אצל חלק מהאנשים התסמינים המלאים מופיעים לראשונה חודשים או שנים אחרי האירוע, לעיתים בעקבות לחץ חדש או תזכורת משמעותית. גם אז הטיפול יעיל.
מה ההבדל בין פוסט טראומה לטראומה מורכבת? בסיווג האבחנות של ארגון הבריאות העולמי (ICD-11) מוגדרת גם פוסט טראומה מורכבת (Complex PTSD). היא כוללת את תסמיני הפוסט טראומה, ובנוסף קושי ממושך בוויסות רגשי, תפיסה עצמית שלילית וקשיים ביחסים. בדרך כלל היא מתפתחת אחרי טראומה ממושכת או חוזרת.
האם צריך לספר את כל מה שקרה כדי להחלים? לא בהכרח, ובוודאי לא בפגישה הראשונה. ההחלטה מתי ואיך לגעת בזיכרון נעשית יחד, אחרי שנבנה בסיס של ביטחון.
רוצים לדבר על זה?
אפשר לקבוע שיחת היכרות קצרה, להבין יחד מה קורה עכשיו ולבדוק איזה צעד מתאים לכם.
מקורות
- American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (5th ed.). הגדרת אירוע טראומטי, PTSD ו־ASD.
- Rothbaum, B. O., Foa, E. B., Riggs, D. S., Murdock, T., & Walsh, W. (1992). A prospective examination of post-traumatic stress disorder in rape victims. Journal of Traumatic Stress, 5(3), 455–475. מחקר עוקבה.
- Galatzer-Levy, I. R., Huang, S. H., & Bonanno, G. A. (2018). Trajectories of resilience and dysfunction following potential trauma: A review and statistical evaluation. Clinical Psychology Review, 63, 41–55. doi:10.1016/j.cpr.2018.05.008. סקירה וניתוח סטטיסטי.
- Ehlers, A., & Clark, D. M. (2000). A cognitive model of posttraumatic stress disorder. Behaviour Research and Therapy, 38(4), 319–345. מודל תיאורטי.
- Brewin, C. R., Andrews, B., & Valentine, J. D. (2000). Meta-analysis of risk factors for posttraumatic stress disorder in trauma-exposed adults. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 68(5), 748–766. מטא־אנליזה.
- NICE. (2018). Post-traumatic stress disorder (NG116). nice.org.uk/guidance/ng116. הנחיה קלינית.
- World Health Organization. ICD-11, הגדרת Complex PTSD (6B41).